חלק שלישי מתוך רשמי מסע: חוכמתם של שבטי הילידים בצפון אמריקה.
מי הם אנשי הקרו?
הההתכנסות המסורתית המרשימה של אנשי שבט הקרו. שנים עשר אלף חברי השבט ואורחיהם משבטים אחרים מתכנסים כל שנה משנת 1904 בשבוע השלישי של חודש אוגוסט לחמישה ימים מלאים של תרבות ומסורת.
פירוש השם "קרו" או כפי שהם מבטאים זאת בלשונם APSAALOOKE אנשי הציפור גדולת המקור והכוונה לרמוז על חדות מחשבה כמו העורב. ברכת השלום של בני השבט היתה בעבר מלווה במעין נפנוף כנפיים. הקרו נחשבו כאחד השבטים הצבעוניים ביותר במישורים. יחסיהם עם הלבנים ועם הממשל ברב המקרים היה טוב דבר שעזר להם לקבל יותר משאבים וכמובן את האישור לקיים את ההתכנסות השנתית שלא ניתן לאף שבט. מדינת מונטנה היא בית לשנים עשר שבטים אינדיאנים ובה שבע שמורות שונות, תשעה אחוז מאדמותיה מוגדרות כשמורות אינדיאניות וממצאים ארכיאולוגיים מראים שהאינדיאנים היו במונטנה כבר לפני 14000 שנה.
הביקור אצל אנשי הקרו
מצויידים בשמו של אחד מוותיקי השבט אצלו אנו אמורים להתארח, יצאנו לדרך.(אני ובן זוגי דאז שהואא גם אבי ילדי ושותפי לדרך באותם ימים). שעתיים של נסיעה משום מקום לשום מקום. אין שילוט, אין הדרכה ואף לא חץ אחד שעוזר לאורחים למצוא את דרכם, ואולי משום שהאירוע לא מיועד לאורחים, והמקומיים כולם ממילא יודעים את דרכם. הגענו למקום: עיר של אוהלי טיפי אינדיאנים, כולם בתלבושות המסורתיות בהתארגנות שלפני התהלוכה. סידורים אחרונים. לרגע היה נדמה שאנחנו בקרנבל פורים גדול אבל הפעם זה אמיתי. הרגשנו שונים ובולטים בשטח, קשה שלא להבחין שאנחנו משבט ה whitos כפי שמכנים אותנו המקומיים. התבוננו לכל הכוונים, כל האוהלים דומים. איך נמצא את זה של אולד קויוט? "לא הביישן למד" מהדהד בראשי הפתגם ואני מחליטה לשאול. הראשון שנקרה בדרכנו הוא איש זקן וחביב, נראה מבטיח.
"אני מכיר את המשפחה של אולד קויוט, המקום שלהם שם בפינה הצפונית ליד הנחל" אמר תוך שהוא מצביע לכוון שולי המחנה, "הם כבר שמונים שנים שם. לכל משפחה מקום קבוע לטיפי, כל שנה באותו מקום. זו המסורת".
חצינו את המחנה וכשהגענו לפינה הצפונית ליד הנחל נאמר לנו שזהו באמת המתחם של אולד קויוטי אך לא האחד שאנו מחפשים.כך הסתובבנו כה וכה עד שהבנו שאולד קויוטי הוא שם נפוץ מאוד כמו אצלנו כהן או לוי. בנתיים ההכנות לתהלוכה נכנסו להילוך גבוה: מבוגרים התיישבו על כסאות מתקפלים לאורך הדרך והילדים התיישבו למרגלותיהם, הרמקול מכריז הודעות אחרונות בשפת הקרו ואנחנו שממילא לא מבינים מנסים להשתלב, מחפשים את המקום הכי טוב בלי לדעת מאיזה כוון מגיעה התהלוכה. התופים מתקרבים ונשמעים כבר היטב. התרגשות גדולה. אנשי וילדי השבט במיטב הבגדים והקישוטים המסורתיים על גבי סוסים בתהלוכה מדהימה וצבעונית בזה אחר זה. אלף מאתיים סוסים בשיירה.
סוס ועוד סוס ... ומי שאין לו סוס אני תוהה וכבר מגיעה התשובה : מי שאין לו סוס מקשט את הטנדר בשמלות שטיחונים ואריגי בד , מעמיס את המשפחה על הגג והרכב הופך לסוס 4X4 לכל דבר ועניין. השיירה עוברת בזקיפות קומה, מידי פעם נזרקות סוכריות לעבר הקהל היושב לצידי הדרך ומוחא כפיים. כולם מחכים לנופף לשלום לקרובי משפחתם ונראה שמתעורר זכרון קדום, גאווה של אנשים בגדולתם. לשעה קלה נדמה לי שהם שוכחים את האבטלה שיש בשמורה את התלות בקצבאות הסעד, את העוני ואת שאר האתגרים שהמציאות מזמנת להם, וחוזרים לזקוף את קומתם. אני מחייכת אל המשפחה שיושבת לשמאלי ומעיזה לשאול "איך זה שרק בשבט שלכם יש תהלוכה"? "זה קשור להיסטוריה שלנו. פעם השבט שלנו חי במישורים הגדולים והיה נודד אחרי עדרי הבופלו. היו מקפלים את האוהלים ומתחילים לצעוד. זה היה מאוד חגיגי. ראשונה הולכת האישה שנושאת את המקטרת, אחריה נושא התוף ואחריהם הזקנים. כיום לא נודדים אבל פעם בשנה בתהלוכה יש לכולם הזדמנות לראות את כולם ולהכריז כל מיני הודעות כמו מי התחתן, למי נולדה נכדה. זה חשוב שהילדים יכירו." התהלוכה חוצה את אזור הדוכנים השוקק, עוקפת את אזור האוכל המסורתי ונכנסת אל הרחבה המרכזית מלווה בתופים. הרחבה המרכזית היא הלב. שם כ 500 אנשים כולם רוקדים את הריקודים המסורתיים מלווים בתופי POW-WOW ענקיים, על כל תוף כשבעה מתופפים שגם שרים. השירים לא דומים לשום מבנה מוסיקלי מוכר. אחרי כשעה ויותר, ייקראו אל הבמה ילדים בגילאים שונים ויינתנו פרסים על הצטיינויות שונות בלימודים ובתחומים אחרים לגאוות כל המתכנסים.
עכשיו כבר כמעט צהרים התהלוכה התפזרה ואנחנו לא הספקנו לפגוש את אולד קויוטי, כשמצאנו סוף סוף את המיקום הסתבר לנו שלא חש בטוב ואפילו הופנה לאישפוז ומנוחה. הבת שלו עזרה לנו למצוא את האוהל של גלדיס. היא המארחת השניה שקבענו איתה מראש "יופי שהגעתם, אני שמחה, עכשיו אני חייבת לעזור לנכדים להוריד את הבגדים של התהלוכה אבל אתם תשארו כאן לצהרים ותראו אותי רוקדת"! אמרה וקרצה לעברנו. גלדיס היא אישה גדולה כבת שישים ואולי יותר. היא משמרת את המסורת המפוארת של קישוטי השמלות של השבט. את העבודות המדהימות שלה ראינו במוזיאון האינדיאני במנהטן הן נבחרו לייצג את שבט הקרו. עבודות חרוזים משולבים בקוצי דורבן. "אני בערך ארבעים ושתיים פאונד "סו" ושלושים ושמונה פאונד "בלאק פיט" היא מצטחקת "אז איך את "קרו" ? שאלנו, גלדיס מחייכת ומסבירה "אתה לא חייב להיוולד קרו, לא חייב להיות קשר דם או אילן משפחתי כמו בשבטים אחרים כדי להיות שייך לשבט. צריך רק הצהרת כוונות state of mind"" סוף דבר: גלדיס מדהימה. היא מביאה עימה את הלב הפתוח למפגש, מסכימה לפנות מקום לאופטימיות ושמחה ולא רק לעצב ולקושי לאולד קיוטי נאחל רב בריאות ואנחנו...שהתחלנו להיות רעבים, המשכנו בעקבות הריח וקנינו מנה של FRY BREAD מעין פיתה שטוחה מטוגנת ועליה תבשיל זהו הפלאפל המקומי.
זכות גדולה להביא את סיפורם של האנשים המקסימים האלה אשר מנסים להחזיר את השפה הרוחנית והגאווה המחודשת אל שבטם. למדתי הרבה על ענווה על אמונה בדרך ועל היכולת לראות את היש גם כשנראה שהוא מעורפל. כיום גדולתם, חכמתם, אומץ ליבם תמימותם ונדיבותם נשכחה, זהותם אבודה והם מנסים להשיב לידיהם את זכויותיהם הטבעיות המוסריות והחוקיות.
הרי "אפאצ'י" הוא לא רק הליקופטר צבאי של חיל האוויר,
"פונטיאק" הוא שמו של צ'יף אינדיאני לפני שהפך לרכב
ו"צ'ירוקי" הוא שם של שבט לפני שהפך לג'יפ.
