חיפוש
  • נטע אלוני

תופי הרפואה השמאניים

חלק ראשון מתוך רשמי מסע: חוכמתם של שבטי הילידים בצפון אמריקה.

קישור לחלק השני>

קישור לחלק השלישי>

לפני לא מעט שנים יצאתי עם בן זוגי דאז אבי ילדי ושותפי למסע באותם ימים, לביקור עומק בשלוש שמורות מרכזיות של שבטי המישורים הגדולים במדינת מונטנה בארה"ב. המפגשים האנושיים היו מאלפים והותירו בי את רישומם. זכות גדולה לי להביא את סיפורם מעורר ההשראה של האנשים המופלאים הללו אשר בדרכם מנסים להחזיר את השפה הרוחנית ואת הגאווה המחודשת אל שבטם. הרי....

"פונטיאק" הוא שמו של צ'יף אינדיאני לפני שהפך לרכב. "צ'ירוקי" הוא שם של שבט לפני שהפך לג'יפ. ו"אפאצ'י" הוא לא רק הליקופטר צבאי של חיל האויר.

הדרך האינדיאנית שמכונה גם הדרך האדומה, היא דרך של מודעות מתוך דיאלוג עם הטבע והיקום. האינדיאנים למדו מהטבע וחיו עימו בהרמוניה- רוחות השמיים המסמלות כוחות ואיכויות שונות בתוכנו ומחוצה לנו, אלמנטים כמו אוויר, אדמה, אש ומים שיש לאזנם גם בתוכנו , חיות שונות שנשלחות ללמד אותנו שיעורים חשובים על עצמנו ועל הדרך שבה עלינו ללכת, להיפתח פנימה ולהתרחב החוצה. מעגל החיים הוא שקושר את כולנו- עצים, אנשים, חיות,שמיים ואדמה כאחד. ההכנות למסע היו רבות. חילופי מיילים, שיחות טלפוניות, קצת חשדנות, הרבה רצון טוב, סקרנות, פליאה, כל אלה ועוד ליוו את כל התיאומים. התופים האינדיאנים כבר אז היו שזורים בכל נימי חיי וכך הם גם היום. הרבה שמעתי על גוד סטרייק משבט הסייליש, המסטר של תופי הרפואה השמאניים והנה אני כאן, במונטנה, מגשימה חלום הלב הולם... ואני נרגשת. במסורת האינדיאנית פעימות התוף מייצגות את הלב ובכלל ברב השפות האינדיאניות המילה לב והמילה תוף זהות. את גוד סטרייק, אינדיאני יקר כבן שמונים, פגשנו בבקתה שלו. מקום מבודד, נסיעה של כשלוש שעות מעיירה קטנה. "תרדו מהכביש הראשי בקילומטר האחת עשרה ושם תמשיכו אל ההר עד שתראו אותי בבקתה" אמר לנו בטלפון. התחייכתי... עוד לא היה וויז...

מצויידים בהוראות ה"מפורטות" האלה הגענו אל בקתה מבודדת המשקיפה אל נוף מרהיב. גבעות עם עצי סידר מצד אחד ומישורים אינסופיים מצידו השני. "השירותים הם שם," הצביע לעבר מבנה קטנטן אחר. "אין לנו מערכת ביוב כאן". עשיתי עצמי כאילו זה ממש שגרתי לי להתארח במקומות שהשירותים בהם נמצאים מחוץ לבית.

חבל ארץ אינדיאני. נופים. מרחבים. אוויר נקי. פשטות. בידיים גרומות הוא מוריד מהקיר תמונה ממוסגרת ובה מכתב שהודפס במכונת כתיבה של פעם. הוא מראה לנו בגילוי לב מהול בכאב את המכתב שניתן לאביו: צו מאת הממשל האוסר עליו לצאת מגבולות השמורה. אי ציות להנחיה זו תביא לכליאתו. זה הסיפור שלו וזה הסיפור של בני שבטו. גוד סטרייק מתגורר לבדו בבקתה. את העורות הוא מעבד בעצמו בדרך המסורתית, גם את החישוקים הוא מייצר ואפילו את הציורים המסורתיים של פעם. הכל נעשה באהבה רבה ונראה שהוא אחד משומרי הגחלת האחרונים של אומנות מסורתית זו. "איך אתה יוצר לתוף את ההידהוד הטוב"? אני שואלת "אין תוף אחד דומה לאחר", כל תוף יכול להרעיד ולשחרר חסימה רגשית ופיזית אחרת בגוף שלנו. ואפילו... אותו תוף יישמע אחרת כשמישהו אחר יתופף בו." " אני מטהר את עצמי , אני חושב מחשבות טובות ורואה בדמיון את מי שיתופף בו, כי התוף עוזר לנו להיזכר מי אנחנו ולנער אבק מהלב, לכן זה חשוב שגם הלב שלי יהיה נקי". "כשאנחנו צועדים כאן על פני האדמה במעגל הזה, לפעמים אנחנו שוכחים מי אנחנו ואז אנחנו מבולבלים וסובלים. התיפוף עוזר לנו להיזכר מי אנחנו באמת."

פעם קראתי שכאשר האדם הלבן השתלט על האינדיאנים התופים היו הדבר ראשון שהוחרם, עניין אותי לדעת אם זו אמת. רציתי לשאול אבל הרגשתי שגם אצל גוד סטרייק כמו אצל הרבה אינדיאנים כל הנושא של האדם הלבן הוא מ א ו ד טעון.


אני מהלכת בעדינות במקום שבו נרמסה קדושה ברגל גסה. אני שותקת ומתבוננת בפשטות היפה. גוד סטרייק כמו קורא את מחשבותי ומציין שהתוף מחבר את כולנו, הוא הלב של כל מעגל. "את יודעת" הוא אומר כממתיק סוד, "על פי המסורת האינדיאנית התוף הוא כלי הנגינה האהוב על waken tanka הרוח הגדולה ולכן ניתנו לכל אחד מאיתנו פעימות לב, מעין תוף קטן." והוסיף "בטבע הכל פועם כמו התוף: יש פעימה ויש את השקט שבין הפעימות. זמנים של עשיה וזמנים של היות, זמנים של לבלוב וזמנים של שלכת זמנים של גאות וזמנים של שפל. כמו בטבע, כמו בחיים, כמו בלב" . הרבה שמעתי על צניעות, הרבה קראתי על ענווה והנה כאן בתוך הבקתה הקטנה הזו פגשתי בה. נפרדנו בלב פתוח והשארנו מתנה מיוחדת - מקלות לתופים מענפי עץ זית ירושלמי.

125 צפיות0 תגובות