חלק שני מתוך רשמי מסע: חוכמתם של שבטי הילידים בצפון אמריקה. לפני לא מעט שנים יצאתי עם בן זוגי דאז אבי ילדי ושותפי למסע באותם ימים, לביקור עומק בשלוש שמורות מרכזיות של שבטי המישורים הגדולים במדינת מונטנה בארה"ב. המפגשים האנושיים היו מאלפים והותירו בי את רישומם. זכות גדולה לי להביא את סיפורם מעורר ההשראה של האנשים המופלאים הללו אשר בדרכם מנסים להחזיר את השפה הרוחנית ואת הגאווה המחודשת אל שבטם. זהו חלק שני מתוך רשמי המסע.
...אנחנו ממשיכים הלאה במסע נרגשים לא פחות לפגוש את טאצ'יני פיט. אם הייתי צריכה לבחור עבורו שיר הייתי בוחרת בשיר של שלמה ארצי "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת".
הגענו לשומקום, ברוכים הבאים ל אר- ליי, עיירה אינדיאנית קטנטנה בשמורת שבט הסליש שבמדינת מונטנה.
הזנחה וחוסר טיפוח ניכרים בכל . אין גינון, אין עצי צל ,אין מדרכות מסודרות. נראה כאילו משום מקום הוצנחו בתים קטנים וקראו לעצמם יישוב.
"תחפשו את בניין הבאולינג הישן", אמר לנו טאצ'יני. "שם נמצא בית הספר אני מגיע עוד מעט".
נכנסנו לבאולינג הישן וחיכינו. מבנה ישן שבעזרת הורים מתנדבים הוכשר להיות ראוי לבית ספר. בכל ניכרת פשטות ואמונה בדרך. כל אחד מהצוות האיר פניו ושאל אם נרצה לשתות או לאכול.
אינדיאני כבן שבעים עם צמות כסופות שהציג את עצמו כאחד המורים הציע באדיבות שנתחיל את הסיור עד שטצ'יני יגיע. שמו small salmon הוא הקפיד שוב ושוב להדגיש: "יחודיותו של בית הספר הזה בכך שהוא לא עוד בית ספר קתולי אלא בית ספר מסורתי ברוח השבט! הילדים לומדים את שפת הסליש ואת המסורות השבטיות שעומדות להישכח. בזמן הלימודים אני לא מסכים לדבר באנגלית." אמר בגאוה "המקצועות הנלמדים הם גם המיומנויות הנשכחות כמו בניית תופים הכנת טיפי . זה התחיל עם שלושה תלמידים והיום יש כארבעים וחמישה תלמידים ותלמידות ועשרים מורים ומורות." (נכון ל2020 יש מאות תלמידים.ות).
כאן הוא עוצר את שטף דבריו, אני רואה אותו מתכנס פנימה והוא ממשיך ומתוודה:"פעם בכל שאלה, בכל התלבטות היינו יוצאים לטבע! שם, העצים מדברים... האדמה, הרוח, הנהר ,הגשם, השמש ...כל אלה היו נותנים לנו את הריפוי ואת התשובות, היינו יוצאים אל ההרים, לויז'ן קווסט שלנו. ארבעה ימים של צום, התבודדות והתכנסות בהקשבה לסימנים ולתשובות שמגיעות . כל חיה מלמדת אותנו משהו על עצמנו. זו שפה, שפה שנשכחה!
"יש לכם גם מורים צעירים" ? אני שואלת.
סמול סלמון נאנח "את שיעורי השפה אני מלמד עם מורה נוסף בן שמונים פאטריק, אנחנו המורים הכי צעירים שעדיין יכולים ללמד את השפה, זו כנראה השליחות האחרונה שלנו כאן!"
מתנשף ומתנצל מגיע טצ'יני-פיט, מנהל בית הספר. "הסוסים של אימא שלי ברחו והיה עלי לאסוף אותם למכלאה."
אנחנו נפרדים מסמול סלמון. טאצ'יני –פיט מחייך, נושם עמוק וכשאני חשה שחזר להיות מנהל בית הספר אני שואלת:
איך הגעת לשליחות הזו של חידוש השפה? הוא מספר שאמו היא בת שבט הסליש ואביו משבט הנבהו.
כילד, הוריו שלחו אותו בחופשות הקיץ לבית דודיו משבט הנבהו, שם כולם הבינו ושוחחו את שפת השבט, הוא חווה אותם כשייכים, מלוכדים וגאים בשפתם ובמוצאם, דבר שלא הרגיש מעולם בשבטו שלו כי אף אחד לא דיבר בשפה של השבט רק הזקנים ידעו אותה.
כשהתבגר עבד טאצ'יני לפרנסתו בשמורה במכונאות ובבניית תופים.
"יום אחד זקן שעבדתי איתו אמר לי בעצב, שנותרו פחות מחמישים מאנשי השבט שהם דוברי שפת הסליש"
"אנחנו נעלמים בן! ..."
"זה היכה בי כל כך קשה שהרגשתי שאני חייב לעשות משהו בשם כל סבי וסבתותי! שבט שלם שהולך ונמחק, על שפתו תרבותו ומסורותיו. על פניו זו רק השפה, אך זו גם הגאווה, השייכות והאומץ של הצעירים להגיד בקומה זקופה: אני בן של מסורת רבת שנים, יש לי שפה! יש לי מורשת!"
איך להתחיל בחידוש השפה? זו הייתה שאלה מרכזית עבורו.
הוא עיין באינטרנט וקיבל הפנייה לניוזילנד בחפשו רמז על חידוש השפות האבורג'ניות, כשיצר עימם קשר, קבל מהם המלצה ללמוד על חידוש השפות של המאורים בהוואי וכשפנה אליהם לשאול מהו המודל לפיו עבדו, הפנו אותו ללמוד על חידוש השפה העברית ע"י היהודים בארצם המתחדשת.
"ועכשיו" הוא אומר ומחייך, "אנחנו כאן ....מארחים אורחים מישראל וסוגרים מעגל."
אכן, פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת
כך... קם שבט ומתחיל להקשיב לאותיות למילים למשפטים ולמורשת...שבט קם וזוקף קומה, הינני כאן!
סמול סלמון- מורה בבית הספר
טאצ'יני פיט- מנהל בית הספר ומחדש שפת הסייליש