להתמסר לרוח הגדולה

לפי המסורת האינדיאנית, יש לצאת מדי פעם למסע חזון, לויז'ן קווסט. בתהליך מסורתי מקודש בן ארבעה ימי צום, מנותקים מכל המוכר כדי לברר מהי מטרת החיים ומהו הצעד הבא המצעיד את המהות שיהיה לטובתי הגבוהה וכך גם יהיה לטובתם של האחרים. הרוח גדולה משיבה על השאלות בסמלים, במפגש עם חיות או בחלומות. לפני 22 שנים יצאתי למסע וחזרתי אישה אחרת.

בתפיסת העולם האינדיאנית, מימוש עצמי משמעו להיות בשירות של דבר כלשהו במעגל. לכן גם מדי פעם עלינו לצאת למסע חזון כדי להתכנס להתחבר וליילד את הדבר מתוכנו .

זהו מסע של גילוי עצמי שבו עלינו להתבודד, להתכנס בתוך עצמנו ולהשתיק את כל הרעשים החיצוניים. ההתרחקות מרעשי היומיום תקרב אותנו לחזון הפנימי שלנו. הרעיון הוא להתחבר לאותו חזון, לניצוץ שנמצא בתוכנו שהוא חלק מה"וואקן טנקה" הרוח הגדולה. אחרי שהחזון ימומש, יש להצית ניצוץ חדש, לצאת למסע חזון חדש ולצעוד בדרך להגשמתו.

המסע

התהליך האינדיאני של מציאת החזון נקרא ויז'ן קווסט (Vision Quest). זהו תהליך מסורתי מקודש בן ארבעה ימים שבהם האדם צם ומתנתק מהמולת היומיום. במסגרת הקווסט נהוג לשאול את הרוח הגדולה שאלות הנוגעות למהות החיים: מהי הדרך הנכונה בשבילי, מהו התפקיד שעלי למלא בתקופה הקרובה, מה אני רוצה בחיי ועוד שאלות שנכון לשאול מידי פעם, והרוח הגדולה (הדרכה אישית כזו או אחרת) משיבה עליהן - לפעמים בסמלים, בקול דק פנימי, לפעמים במפגש עם חיות, ויש שהתשובה מגיעה בחלומות.

השאמאן (גבר או אישה) שמוביל/ה את הקווסט מפרשים את הסמלים, את המפגשים עם החיות ואת החלומות בעזרת ידע ממחוזות גבוהים. הצום ממלא תפקיד חשוב מאוד בתהליך; הוא מצמצם את הגירויים החיצוניים ומנקה את הגוף מחומרים מיותרים, וכך מתאפשר למערכת הפיזית החיצונית להצטמצם, ולחלקים הפנימיים הרוחניים להתרחב. השקט החיצוני מאפשר לקולות הפנימיים להישמע.אין הסחות אין רעשים קולה של הדממה נשמעת

הגנה אנרגטית

"לא יוצאים מהמעגל, לא יוצאים מהמעגל, לא יוצאים מהמעגל, לא יוצאים מהמעגל", כך הזהיר ארבע פעמים בר הארט. בר הארט הוא מורה ומרפא, אחד מאחרוני השמאנים המסורתיים, שומרי הגחלת של המסורת האינדיאנית. מגיל צעיר גדל להיות שאמאן. הוא נולד ב1915 באוקלהומה, ארצות הברית, בן שבט המסקוגי, הוא למד פסיכולוגיה, אנתרופולוגיה, סוציולוגיה ותיאולוגיה ושילב את ידיעותיו הנרחבות בריפוי מסורתי והדרכות מסורות של מסעות חזון . בשנת 1998 הייתה לי הזכות הגדולה לצאת לויז'ן קווסט מסורתי בהנחיותו. הייתי היחידה מהשבט הלבן...

היינו 12 איש, כולם בני שבטים ומסורות שונות דומות שהתקבצו להיות בקרבתו, המקום הנבחר היה קסום: מרחבים גדולים ואגם, הנמצאים על אדמה אינדיאנית. אחרי התייעצות הוחלט שאני בשלה לתהליך ואני שמחתי שמחה גדולה.

לפני המסע...

קיבלתי את ההנחיות: להכין חבילות תפילה מפיסות בד בצבעים שונים בהתאם לכיווני השמיים

עברו עלי שבועיים של ניקוי, תפילות, ברכות, הודיות, בקשות, טיהור עם מרווה, חלומות, התרגשויות ומתח. פרשתי לפני את החומרים וחזרתי שוב ושוב על הנחיותיו של בר הארט. רציתי לעשות הכל 'כמו שצריך'. שטחתי על הרצפה את ריבועי הבד, הנחתי עליהם קצת "אמריקן ספיריט טבקו", בירכתי והצעתי אותם לרוח המזרח, לרוח הדרום, לרוח המערב ולרוח הצפון.

חיברתי את הקצוות של כל פיסת בד ויצרתי כך חבילות תפילה קטנות. יש להכין 105 חבילות תפילה ולסדרן על חוט בסדר צבעים מסוים. שחור, אדום, צהוב, לבן, ירוק וכחול. הפיסה הכחולה מייצגת את הרוח הגדולה, ההשגחה, הבריאה.

המעגל עצמו מורכב משבעה מוטות עץ ומספק הגנה מכל המתרחש בחוץ. בין המוטות תולים את חוט הכותנה עם חבילות התפילה הצבעוניות. זוהי הגנה חזקה. גם בעלי חיים יתקרבו רק עד מרחק מסויים מחבילות התפילה ולא יחצו את המרחב. הם יכבדו את הטריטוריה. בתוכי התחילו להשמע קולות של ספק: ואם יגיע זאב? ואם יגיע דב? מה, חוט כותנה עם חבילות תפילה יעצור אותם?

התשובה היא בעצם הצעד הראשון במסע: להתמסר לרוח הגדולה, יהיה מה שיהיה.

הנחיות אחרונות

כולנו ישבנו במעגל וקיבלנו הנחיות אחרונות, שאחריהן תשתרר דממה וכל אחד יצא למרחב האישי שלו (כשלושה ארבעה קילומטרים זה מזה). בר הארט שמר עלינו ליד המדורה. הוא הסביר כי כל הלילה ישיר מזמורי הגנה ויהיה איתנו בקשר אנרגטי. רק בבוקר ילך לישון לכמה שעות. בעזרת החבילות שלנו שמלאות טבק ותפילות , הוא יוכל לתמוך בנו לאורך התהליך. האש שהודלקה לא תיכבה עד סוף המסע ושומר האש יהיה אחראי עליה.

"כל ערב אני אדליק את המקטרת שלי ואצא למסע על גבי העשן כדי להגן על כל אחד מכם. אני אגיע למרחב הפיזי של כל אחד ואהיה נוכח שם כדי לאפשר לכולם להרגיש בטוחים לקראת הלילה. אם מישהו יהיה זקוק לעזרתי, אוכל להיות שם עבורו" אמר והפנה את המבט אלי..

באותם ימים רק התחלתי את מסעי בדרך האדומה, ובין הראש ללב שלי נוצר דיאלוג: הלב שלי בטח ללא סייגים בבר הארט, אך השכל התרוצץ אנה ואנה והיקשה .

האיש היקר הזה שאז היה בן 81, מחק כהרף עין את כל גיבוב המחשבות בראשי הקודח, והיתמסרתי לרוח הגדולה וליכולתו של בר הארט להגן עליי מרחוק.

התהליך מתחיל בטיהור בסווט לודג' ונמשך בצום: ארבעה ימים בלי אוכל ובלי שתיה. לפעמים צום בן יום אחד קשה יותר מצום בן ארבעה ימים. במהלך הצום הרגלי האכילה והשתיה מפסיקים לנהל אותנו. הצום הוא שער, כל אחד חונך את עצמו ועובר דרך מיצר של קושי למרחב אחר.

חניכה

בעברית המילה "חניכה" והמילה "חניכיים" נובעות מאותו השורש. כשתינוק מצמח את שיניו, השיניים פוצעות את החניכיים. יכולתו של התינוק לאכול באופן עצמאי תלויה בצליחת הקושי הזה, שהוא סוג של חניכה.

כשיוצאים למסע חניכה, אחת השאלות המרכזיות שעולות היא על מה אנחנו מסכימים לוותר. כשאנחנו מוכנים לוותר, לשחרר אנחנו מפנים מקום למשהו חדש שיגיע. אם נסכים לוויתורים במישור הפיזי, נקבל תמורה במישור הרוחני. אנו בונים כלי בתוכנו שיוכל להיות בהתאמה לרטט הגבוה ולהשראה של הרוח הגדולה.

ביער לא הייתה נפש חיה. הקמתי שבעה מוטות לסימון המעגל האישי שלי, ופרשתי את החבל עם חבילות התפילה בין מהמוטות עם פתח למערב (פתח זה הוא דלת הכניסה למעגל וגם דלת היציאה ממנו. נכנסים ויוצאים דרכו אגב סיבוב כדי לאפשר לאנרגיה להישאר במעגל). הנחתי את הרכוש שלי לימים הבאים: מקל דיבור, מחברת, כלי כתיבה וקצת עלי מרווה לטיהור המקום. לא היו לי לא אוכל, לא מים, לא בגדים להחלפה וגם לא שמיכות להתכסות בהן. אדם וטבע, איזה ניקיון, איזה צמצום.

לילה ראשון. לבד. התכנסתי אל המרכז. חושך . לבד. לילה שני. התכנסתי אל המרכז. חושך. לבד. לא היה לי שעון וכבר התקשתי להעריך את השעה. הצמא והריק שבבטן טשטשו קצת את השעון הפנימי ולא ידעתי אם זהו הלילה השני או השלישי. אולי בכלל שכחו אותי כאן, תהיתי.

רחש העלים נשמע כמו עדר של פילים. עם שחר ראיתי אייל צפון גדול עם קרניים גדולות מסועפות, כעשרה מטרים מהמעגל שלי. הוא התבונן בי ואני התבוננתי בו. כרתנו ברית.

חזרה

ידעתי שכאשר חוזרים למחנה, מעשנים את המקטרת המקודשת, מספרים לבר הארט את החלומות, את הדימויים ואת הפחדים והוא מפרש אותם. בתהליך שדומה למה שאנחנו מכנים בשפתנו תקשור, הוא "מוריד" ממחוזות של מעלה ובשפתו מהרוח הגדולה שם אינדיאני עבור אנשים שחוזרים מהקווסט.

שם זה נושא בתוכו את המהות הייחודית שלהם, מלווה אותם בהמשך המסע ועוזר להם להגשים את המשימות שלהם.

בצעד מהוסס ניגשתי אל בר הארט והירכנתי את ראשי כדי לקבל את הברכה. הוא בירך בשפת ה'קריק'. הוא שר שיר ריפוי ונגע בראשי. זיכרונות של בית כנסת צפו ועלו, ראיתי בעיני רוחי את סבא שלי, שהיה גם רב וגם כהן הוא היה מברך את המתפללים ונגע בראשם. הרגשתי שאלוהים שומע את כל השפות ממילא. בר הארט הורה לי להניח את החבל עם חבילות התפילה שלי באש ולהתבונן בעשן המיתמר. לאחר כמה שניות עצם את עיניו, העניק לי את השם האינדיאני שנבחר עבורי.

המסע היה ב- 1998. חזרתי ממנו אישה אחרת מזו שיצאתי. יש אירועים שההשפעה שלהם עלינו גדולה יותר מעוצמת האירוע עצמו. עד היום צרוב בי המבט של האייל שעמד מולי ביער והתבונן בי.

זה מה שבבוא העת יוביל אותי לעשייה עם תופי הריפוי. ועל כך בפרק הבא.