'ללא מוקסינים' | סיפור משבט ה'לקוטה' על האישה האמיצה, על המסירות והענווה

הסיפור מופיע בספר 'דרך הלקוטה' בהוצאת טנקה - ניתן לרכוש את הספר המקסים במרכז טנקה טלפונית.

'ללא מוקסינים' ובן זוגה 'שלוש קרניים' חיו חיים ארוכים.

היו להם בן ובת וכמה נכדים 'ללא מוקסינים' היתה אישה קטנה ובחורף ה67 שלה שערה

היה כצבעו של השלג .

כל אורח שהגיע לטיפי שלה תמיד יצא שבע ועם מתנה באמתחתו.

'שלוש קרניים' היה אדם ידוע ומוארך. החנית שלו היתה עם נוצות העיט, כל נוצה היתה עיטור

ואף גבר אחר לא היה יכול להתהדר במשהו כזה. הוא היה בן 70 חורפים, עמד גאה וזקוף ושערו

גלש עד המותניים והיה לבן וכסוף. כולם בכפר פנו אליו לקבל עצה .

כשחלה ושכב על ערש מותו אנשים רבים מאוד באו לחלוק כבוד למנהיג שהולך למות.

'שלוש קרניים' הראה לכל האורחים שלו את החנית המפוארת שלו. ואמר: "תודה לכם על

שבאתם לביתנו. היה לי הכבוד לחלוק טיפי זה עם רעייתי כמעט 50 חורפים. חייתי חיים טובים.

יש לי ילדים טובים, אני מוקיר תודה על המסתורין הגדול שהביא אותי לעולם כבן לקוטה ולפני

שאעזוב אני רוצה לספר לכם סיפור:

כשהייתי צעיר הלכתי דרומה מכפרם של אימי ואבי כדי לצוד. הגעתי לכפר שהתמקם מצפון,

שם ראיתי את העניים הגדולות והיפות ביותר שראיתי מעודי, של אישה צעירה שנעצה בי

מבטה. קפצתי על רגלי והלכתי אחריה אל המים ואז נשאתי למענה נאדות המים חזרה אל

הכפר שלה. זאת היתה המשימה הכי טובה שמילאתי בחיי.

שמה היה 'נושאת האש' והיא הציתה אש בליבי.

התחתנו באביב שלאחר מכן ועזבתי את משפחתי והצטרפתי לכפרה כנהוג אצלנו.

זמן לא רב לאחר מכן הגיעו בני שבט אחר למתקפה על השבט שלנו, הם לקחו בשבי שתי

נשים צעירות. קבוצת לוחמים יצאה דרומה ואני הצטרפתי אליהם.

עקבנו אחריהם ונכנסנו עמוק פנימה לארץ שלא ראיתי מעולם. התחבאנו וראינו איפה שיכנו

את שתי הנשים. מאוחר יותר גם ראינו איפה מוצבים שומרי הלילה שלהם והכנו תוכנית.

היינו שישה.

התוכנית עבדה מלבד דבר אחד: אני הייתי אחד מאלה שהתגנבו לכפר ונתפסתי.

שמחתי לשלם את המחיר על פעולה מוצלחת.

הפעולה הביאה כעס רב וכעונש, הפכו אותי לעבד. זרקו בפני בוץ והייתי צריך להיאבק על

שאריות אוכל עם הכלבים. בלילה קשרו את ידי ורגלי בין עמודים ולא היתה לי דרך לברוח.

המחסור במזון החליש אותי, ידעתי שאני חייב לברוח לפני שאהיה חלש מידי.

באחד הלילות היה לילה גשום וקר וליבי היה עצוב על הרעייה הצעירה שלעולם לא אראה אותה .

חשבתי עליה בעוצמה כזאת שפניה הופיעו מולי.

אחרי רגע הבנתי שזה... אמיתי. היא אכן היתה שם!

בעודי שוכב שם, לא מאמין היא חתכה את החבלים בסכין, הקימה אותי על רגלי והדריכה

אותי החוצה מהכפר.

הייתי חלוש ורעב. הלכנו כל הלילה ועם שחר הגענו למקום מסתור שהיא הכינה.

הגשם ירד ומחק את עקבותינו.

התחבאנו אכלנו ונחנו.

היא סיפרה לי שהאחרים חזרו הביתה ובישרו לה שנהרגתי. היא התאבלה זמן מה אבל

ראתה שאינה מאמינה שבאמת מתתי.

לילה אחד עשתה הכנות ועזבה את המחנה. האחרים אמרו לה איפה נמצא המחנה. וכך

לאחר ימים רבים של הסתתרות הגיעה למחנה באותו לילה גשום.

אף שעקבותינו נשטפו בגשם השובים שלי ידעו ללכת בעקבותינו ואף ראינו אותם.

כיסינו את עקבותינו כמיטב יכולתנו אבל זה לא עזר.

'נושאת האש' ואני ידענו שעלינו להסתתר וגם להיפטר מהם איכשהו. מצאנו מקום מסתור

במאורת דב ישנה. בערב, היא חמקה החוצה וחזרה רטובה ויחפה.

היא הניחה את המוקסינים שלה ליד ערוץ הנחל כדי להשאיר עקבות מטעים לרודפינו.

מאוחר יותר ספרה לי שכמעט עלו עליה. היא הסתתרה בסוכה של בונה.

אחרי יומיים עזבנו את המקום מערבה והלכנו עוד3 ימים צפונה.

היא הלכה יחפה והתחלתי לקרוא לה 'ללא מוקסינים'

התחזקתי לאט. המסע הביתה לא היה קל. היה עלינו להיזהר מרודפינו וגם למצוא מזון

ומחסה.

כשחזרנו למחנה שלנו, אנשים הופתעו לראות אותנו.

הם האמינו שנהרגתי ושרעייתי קצה בחייה והרגה את עצמה.

רעייתי לא רצתה שאספר את סיפורינו והרשתה לי לומר רק שברחתי מהשבי

והאנשים כיבדו אותי על כך .

זה הזמן לשלם את החוב העצום שאני חב לרעייתי.

כל האותות האלה לא שייכים לי, כי לא הייתי משיג אותם אלמלא סכנה רעייתי את חייה.

לא שמעתי מימי על גבר כלשהו שעשה דבר אמיץ מזה.. בשל המעשה שעשתה ליוותה אותי

מחשבה אחת בלבד: איך להיות ראוי לרעייתי.

כל חיי ניסיתי להיות ראוי ואני חייב לתת לה את כל אותות הכבוד האלה, לאחת שבאמת

ראויה להם. אני מבקש שכל האותות שלי ונוצות הנשר שלי יועברו ממדור הגברים בטיפי

שלנו למדור הנשים.

ימים אחדים לאחר מכן, מת 'שלוש קרניים' בזרועותיה של אהובתו 'ללא מוקסינים'.

'ללא מוקסינים' מתה בחורף ה -שבעים לחייה. על במת קבורתה תלו את המגן של בעלה, את כלי

נשקו ואת הכידון עם נוצות הנשר.

על האדמה שמתחת, נערמו מאות מוקסינים, כדי שלא תצטרך ללכת יחפה במסעה לעבר

האחר.

וכמה מילים אישיות: ללא מוקסינים היא בת זוג אימא סבתא ולב פועם מעורר השראה.

הגבורה שלה היא לא בגבורת מלחמה אלא בגבורת אהבה. לצאת לבדה בלי נשק במסע אל

הלא- נודע רק מתוך אמונה, זו גבורה גדולה. שלא על מנת שיספרו ויהללו אותה אלא בעוצמה

שקטה ובענווה. כזה הוא השמאניזם הנשי . רכות, עוצמה, וחיפוש הקול הנשי הייחודי האמיץ

שמבקש להישמע מקצה העולם ועד קצהו.

אם את רוצה לגלות את המוקסינים שלך, מוזמנת לבדוק את המסלול 'אשת חוכמה שמאניזם

נשי' זה לא עוד קורס...

נטע אלוני /מרכז טנקה 052-3234902