יש בסין חבל ארץ מיוחד שמו יונאן והוא חבל ארץ עם התארגנות חברתית כלכלית שונה לחלוטין הקשורה לשושלת הנשית.
רבות שמעתי עליו , במסגרת מסע החקירה האישי שלי כאישה טרחתי ונסעתי כדי לשמוע על כך. בן זוגי לטיול היה אבא שלי והבילוי המשותף יישאר כמתנה עבורי לעד .
ראשית חשוב לזכור שסין היא ארץ של ניגודים
מחד חקלאות מסורתית כמו בימי אברהם אבינו עם תאו מחרשת עץ ושדות אורז ומאידך ערים כמו בייג'ין ושנחאי שלא נופלות ממנהטן.
וכל הניגודים האלה על רקע ההיסטוריה של קיסרים מטורפים ששלטו בתושבים.
ארץ הנשים בחבל יונאן איך זה עובד?
בחבל יונאן בסין חי שבט המוסו. בחבל ארץ זה הירושה הולכת לפי האם שהיא גם אם המשפחה והנשים הן הדמויות המרכזיות שמנהלות את העניינים.
בחבל ארץ זה מועדפות הבנות על פני הבנים הרכוש עובר מאם לביתה ואין בשפה מלה מקבילה
לבעל או אבא. אין מילה כזו כי אין במשפחה כל חשיבות לבעל או לאבא, גם הנישואים נחשבים כמוסד שעבר עליו הכלח.
המשפחה האידיאלית היא קבוצה רחבה של אנשים, שקשורים זה לזה באמצעות נשות הבית-
סבתות, אחי הסבתות מצד האם, אימהות, אחיות, דודים מצד האם, בנות, בנים, נכדים ונכדות
אחיינים ואחייניות.
בלב המשפחה הזו נמצאים גם גברים אבל לא נמצאים בעל או אב. האם-סבתא המרכזית מנהלת את המשק המשפחתי ונכסי המשפחה ובהמשך היא תבחר להעביר תפקיד זה לאחת מבנותיה.(זו הדומיננטית יותר)
עוד במשפחה נמצאים כל הבנות והבנים הנכדות והנכדים שנולדו לבנות המשפחה. הנכס-החווה החקלאית הוא משפחתי. במצב אידיאלי למשפחות המוסו אסור להתפצל לעולם, יש להחזיק בנכסים באורח שיתופי ולהתחלק בהם שווה בשווה לתועלת כל בני המשפחה ואין צורך בחוקי ירושה, מפני שכל הרכוש יעבור הלאה מדור לדור. גם הבנים נשארים בבית אימותיהם אם ירצו או יוכלו לגור עם אהובותיהן אך בבית אהובותיהן הן לא קשורים כלל לנכסי אותה משפחה כי אין נישואין.
התפקיד המרכזי של הבנים הוא להיות דודים ולהוות דמות גברית בבית אמותיהם עבור האחיינים/ות.
יחסי המין הם מותרים ואף חופשיים אך מחוץ למשפחה. בבית המוסו רק לנשים יש חדרי שינה משלהן מגיל שהן בשלות לקשר עם גבר.
זקנים וילדים ישנים בחדר המרכזי ליד האח, והגברים הבוגרים ישנים בבית אהובותיהן ואם אין להן
אהובות הם לנים באחד המבנים החיצוניים או בחדרי האורחים.
מנהג בני המוסו אוסר על גברים בוגרים לישון תחת קורת גג אחת עם קרובות משפחה שלהן. (מניעה של גילוי עריות)
נשים וגברים חופשיים לבחור לעצמם את אהוביהם ואהובותיהם ולקיים יחסי מין במשך פרק זמן קצר או ארוך ככל העולה על רוחם, מה שהם עושים –בצנעה.
האישה יכולה להרות וגם ללדת אך האב לא מגדל בפועל את ילדיו. לא נדרש ממנו לשלם מזונות ולא לחנך. הגברים המשמעותיים לילדים הם הדודים לא האבות. כלומר גברים מבני המוסו
אינם מחוייבים לילדים שהם מולידים אלא לילדיהן של אחיותיהם.
מכיוון שבני המוסו מסדירים את יחסי המין בדרך של ביקורי גברים בבתי אהובותיהם, המנהג נקרא
לעיתים; "נישואי ביקורים" או; "נישואי הליכה"; כלומר הגבר הולך אל אהובתו נוקש בחלון חדרה ואם
היא מעוניינת בו הם נפגשים.
מערכת יחסים כזו מושתתת על ביקורים ואינה כרוכה בחילופי הבטחות בענייני רכוש ודאגה לילדים.
היחסים מתקיימים מחוץ לשעות העבודה ואינן פולשות למישור הכלכלי ולא מתחרות בקשרי אחים
ואחיות או בקשרי אימהות וילדים. כשהאישה רוצה לסיים את מערכת היחסים היא תולה את חפציו של האהוב על וו מיוחד שמחוץ לבית והקשר הסתיים. האב רשאי להביא מתנות קטנות לילדיו רק אם ירצה אך לא מצופה ממנו כלום. את תחושת האבהות שלו הוא משקיע בחינוך ילדי אחיותיו, כדוד יש לו מעמד מאוד חזק ומאוד מרכזי כדמות גברית.
מי שירצה לקרוא על כך עוד מוזמן/ת לקרוא את "פרידה מאימא אגם"; /הוצאת
ידיעות אחרונות ספרי חמד.
לעומת התפיסה המטריארכלית שהיתה נהוגה בחבל יונאן בשאר מחוזות סין היתה נהוגה תפיסה פטריארכלית נוקשה (עד לפני 50 שנים ויש מקומות נידחים שעוד היום...) שבה מצופה מהבת להיות ממושמעת וקשובה לדברי הוריה ולעשות כדבריהם. בהמשך מצופה ממנה לטפל בהוריה ולאחר נישואיה לטפל בהורי בעלה בזקנתם ולקיים את הטקסים ליד קברם לאחר מותם.
קיימות מספרי ביוגרפיות של נשים במהלך ההיסטוריה שכדי לטפל בהוריהן בזיקנתם הן נפרדו מבעליהם, עזבו את ילדיהן ועברו חזרה לבית הוריהן כדי לטפל בהם ולאחר מות האב והאם הקימו נשים אלה בקתה ליד הקבר כדי שתוכלנה להתאבל ולטפל בקבר לצום ולחיות חיים צנועים עד יום מותם. בחברה הסינית נשים אלו נתפסו כיוצאות מהכלל וקיבלו אות הוקרה. התנהגותן היא אות ומופת לציון, גאווה למשפחה ולבית האב, ומהווה דוגמא לנשים אחרות.
בחברה בסין נקבע ומושפע מעמדה של האישה הנשואה בהתאם לגברים שבחייה, בהתחלה בהתאם למעמדו של אביה, אחר-כך בעלה ומאוחר יותר בנה. ישנה חשיבות רבה למוסד הנישואין, שמביאה המשכיות, ולמעמד החברתי היה תפקיד מכריע בקביעת קשרי נישואין. הציפייה מכל אישה בחברה הסינית, שלא כמו מהגבר, הייתה שתינשא. מעמדה מושפע ממעמד משפחתה החדשה והם אלה שהגדירו את זהותה ואת תפקידה החברתי ואת החוקים שחלו עליה.
השידוך בסין נעשה בדרך-כלל בגיל צעיר מאוד, על-ידי שדכנית, שתפקידה היה מרכזי משום שהיא הייתה המקשרת בין המשפחות וזאת שקובעת את זמן קשירת הרגליים לכלות הצעירות.
כאשר נערכים הנישואין, הכלה נלקחת מבית הוריה אל בית חתנה על גבי אפריון אדום, מוסתרת מעיני הצופים, מלווה נגנים וזמרים שמודיעים בראש חוצות על הנישואין,
לפני יציאתה מבית הוריה היה עליה לבכות מול הוריה כדי להביע את צערה על כך שהיא נפרדת מהם והולכת אל בית הורי בעלה, לרוב היא לא תראה אותם שוב במהלך חייה.
כאשר אישה התאלמנה, המשפחה והחברה הסובבת אותה ציפתה ממנה להישאר אלמנה עד סוף ימיה כסמל כבוד לבעלה.
במקרה של בגידה זכותו על-פי החוק לעשות בה כרצונו, גם אם יחליט להרוג אותה.
מעמדה שביר ולא יציב מכיוון שבכל רגע נתון היה יכול בעלה או משפחתו לגרשה חזרה ודבר זה היה נחשב בסין המסורתית לבושה גדולה לה ולמשפחתה.
האישה הסינית אינה בעלת רכוש ואינה יורשת דבר.
הלך רוח של שבט המוסו מזמין גם אותנו להציף סוגיות חברתיות: מעמד הנשים, שיוך הנכסים, הזוגיות , מבנה המשפחה ועוד
ובין לבין.... גם להודות על הטוב שיש.
נטע אלוני