"אשת הציפור הצהובה"- אלואיז קובול, אינדיאנית, לוחמת.

אישה אינדיאנית אחת שהובילה על כתפיה תביעה ייצוגית של 167 מיליארד דולר בשם בני עמה! בימים אלה חשוב שנקבל השראה מא-נשים בעלי חזון ואומץ. זוהי הגיבורה שלי. זה קצת ארוך אבל שווה לקרוא. בקיץ 2009 יצאתי למסע עומק בשמורות ה-Crow וה-Blackfeet במדינת מונטנה בארה"ב.

הביקור היה מדהים מלמד ומעורר השראה. פגשתי את העצב, ההישרדות והמצוקה של האינדיאנים כמו גם את ההתחדשות האמונה והרצון להשתקם . הרקע למפגש עם אלואיז קאבול תמונת מצבם של האינדיאנים מורכבת. בשנת 1887 נחקק בקונגרס חוק בניסיון "לפתור את הבעיה האינדיאנית". המדיניות החדשה של הממשל פעלה לגרש מאות שבטים ומיליוני אינדיאנים מאדמתם ולרכזם בשטחים סגורים. אקט זה נעשה תוך הפרה בוטה של כל ההבטחות והאמנות שנחתמו בין נציגי הממשל לבין ראשי השבטים השונים. מדיניות זו גרמה לשואה פיזית, תרבותית ובריאותית לאינדיאנים. הממשל פתח משרד מיוחד שמטרתו לטפל בהם זהו ה-B.I.A. (הרשות האינדיאנית הפדרלית). במהלכים מתוחכמים ובעיקר בשל אי יכולתם של האינדיאנים להתמודד עם הממשל וצבאו הועברה כל האחריות הניהולית של ענייניהם אל ה-B.I.A. שטחי הקרקע ונכסים עצומים הועברו לאחריות ניהולית חיצונית ממשלתית "לטובתם" של האינדיאנים ועבורם. כך החל תהליך שבאופן שיטתי הם סולקו מהאדמות במרמה. הם נרדפו מבחינה תרבותית: טקסיהם נאסרו וכמובן שפתם. שיטת הסיוע של הממשל יצרה ציבור תלותי שחי בחלקו מקצבאות סעד ללא מקורות הכנסה ראויים בשמורות. גדולתם, חכמתם, אומץ ליבם, תמימותם ונדיבותם נשכחה וזהותם אבודה. הם מנסים להשיב לידיהם את זכויותיהם הטבעיות המוסריות והחוקיות בארצות הברית ובקנדה. בכל סרטי הוליווד הישנים (שנעשו בצורה סטריאוטיפית ע"י האדם הלבן) מופיע הצ'יף האינדיאני האמיץ, הרע, הפרימיטיבי וצמא הדם, רוכב על סוסו בדרכו לקרקף גולגולות... הוא תמיד בעל כוח, זכויות יתר ועל פיו יישק דבר. מפליא עד כמה חוטאת אותה תדמית כוחנית זו לתפיסת העולם האינדיאנית. הדרך האינדיאנית המכונה גם הדרך האדומה, היא דרך שוחרת שלום והשתלבות עם הסביבה. מונח היסוד הוא אימא אדמה, רחם-ענקית המכילה את כל הברואים ומביאה הזנה וריפוי. שבטי המישורים הגדולים התנהלו במסגרת שבטית עם אוהלי טיפי מסורתיים. הטיפי שהוא הנכס היחידי של המשפחה תמיד הועבר בירושה לבת הצעירה. הבחור, החתן העתידי עבר למקום מגוריה של האישה הצעירה זאת מתוך חשיבה לאפשר לאישה הצעירה להמשיך לחיות בסמוך לקרובי משפחתה, (עם האימהות, הסבתות האחיות השכנות והחברות...) המחשבה היא, שכאשר האישה תרגיש בטוחה תמיד תוכל להזין להכיל ולתמוך בכל אחד מבני המשפחה. ומכאן המשפט: "כשמרפאים אישה אחת מרפאים שבט שלם". כיום האינדיאנים מתקשים לנהל את חייהם בצורה אוטונומית ומאוזנת, עוני ודלות לצד חדירת ערכים חומריים של כסף וכוחנות, כל אלה הם רק התפאורה למפגש המופלא עם אלואיז קובול משבט הBlack feet שבמדינת מונטנה . סיפור "קטן" על אישה אינדיאנית "עצומה" כבת שבט צעירה ב- Black feet אלואיז קובול לא הבינה איך ייתכן שהשכן שלה, אינדיאני בודד שקבל כמו כל האינדיאנים אדמה בשמורה מהממשל, חי בעוני רב, ובדלות בלתי נסבלת עד כדי כך שאינו יכול לחמם את ביתו הרעוע בחורף הקר. היא בקשה מהרשויות לראות מסמכים, מספרים ורישומים. תגובת הממשל היתה: "YOU ARE TOO STUPID TO UNDERSTAND" במובן: את חסרת השכלה וטיפשה מלהבין בעניינים אלה קובול לא ויתרה, נרשמה ולמדה ראיית חשבון ואחרי 4 שנים חזרה ובקשה לברר את נושא הקרקעות.  הסתבר לה שסיפורו של השכן הוא רק קצה הקרחון... וחוזר במהדורות דומות. יום אחד ה-B.I.A החליטה להטיל מס רטרואקטיבי של אלפי דולרים על בעלי הקרקע האינדיאנים שמתגוררים בשמורה. מכיוון שאף אחד מהם לא היה מסוגל לשלם סכומי עתק שכאלה הממשל ברב חסדו "איפשר" להם לפדות את החוב שהומצא משום מקום בעזרת ויתור על הקרקע שניתנה להם. כאנשים שאינם מבינים ב"ניירות" וברובם גם לא דוברי אנגלית ברמה של הבנת מסמכים משפטיים הם חתמו בתום לב וכך איבדו את הנכס היחידי שניתן להם. על אדמות אלה מיהר הממשל ליישב אנשים לבנים וכך... גם בתוך מעט האדמות של השמורה האינדיאנית לא ניתן לקיים רצף אינדיאני ושוב נדחקו האינדיאנים אל חוסר כל ותלות בקצבאות ממשל עלובות שלא מאפשרות חיים בכבוד. בנוסף כמובן, באדמות שנותרו בבעלות אינדיאנית בצעו קידוחי נפט, נכרתו יערות עצים נפתחו מכרות למחצבי נחושת אלומניום וכו' ואפילו נלקחו שטחים פתוחים למרעה וחקלאות והכל בלי שום פיצוי והתייחסות לבעלי הקרקע האינדיאנים. וכך הגיעה אלואיז, לוחמת... אישה אינדיאנית שעל כתפיה תביעה ייצוגית של 167 מיליארד דולר בשם בני עמה. ב – 1996 קובול האמיצה, הגישה את התביעה הייצוגית הגדולה ביותר בתולדות ארה"ב בשם האינדיאנים הפזורים בעשרות שמורות, תביעה כספית של מעל 167 מיליארד דולר פיצויים על מה שנלקח בפועל מהאינדיאנים (ללא סעיפי משנה של פיצוי על עוול, עינוי דין עוגמת נפש וכו' אלא רק התחשבנות עניינית של החזר חוב וכספים).

בשלב הראשון זכתה במשפט, גם בשלב השני וגם לאחר שהממשל החליף את השופט בסבב השלישי זכתה. למרות זאת, ה-B.I.A. השמידו מסמכים כדי למנוע אפשרות של התחשבנות מדויקת. ועורכי הדין מטעם ממשלת ארה"ב ניסו ועדיין מנסים להדוף להתחמק ולהכשיל את הצדק! אחד הרעיונות של קובול היה לפתוח בנק אינדיאני עצמאי. כשפנתה לממשל לעגו לה והוסיפו ש: "אין לך מושג בבנקאות ולכן את לא מבינה מה היא אומרת". קובול יצאה להשתלם ולמדה 3 שנים בנקאות ומנהל עסקים ופתחה את הבנק האינדיאני הראשון.... כשפגשנו אותה, הגענו למשרדה. מבנה צנוע ביתן/בית שמזכיר קצת את קן תנועות הנוער ומולו... ניצב הבנק האינדיאני הראשון לגאוות כולם. אישה מדהימה שכזאת עם כל כך הרבה אומץ, לבדה, בעזרת עורך דין אחד (יהודי מוושינגטון) היא ניהלה את התביעה הייצוגית המשפטית הגדולה ביותר בתולדות ארה"ב מול סוללה של עשרות עורכי דין  וגם....מנצחת! ולא מוותרת.

"מאיפה הכוחות להמשיך כנגד כל הסיכויים"? אני שואלת מבקשת לקבל איזה טיפ, איזו נוסחת קסם"... "יש לי כאן שתי תמונות שכל בוקר כשאני מגיעה למשרד אני מקדישה 2 דקות להתבונן בהן".. אומרת לי קובול כממתיקת סוד, "זו התמונה של סבא רבא שלי הוא היה הצ'יף המסורתי האחרון של השבט שלנו. כל בוקר הוא מישיר אלי מבט ומזכיר לי שיש לי זכות גדולה. הוא מזכיר לי שכל אדם במעגל נמצא בשירות אך גם מקבל את הכוחות והיכולות שתואמים את המשימות אותן הגיע לבצע. מהדבר שהגעתי להיות בשירותו, אי אפשר לברוח. אפילו אצלכם במסורת יש את הסיפור של יונה הנביא לא?"... היא מתחייכת.

"אני הנכדה של הצ'יף האחרון", הנושא של מנהיגות הוא נושא מאוד מרכזי בתפיסת העולם האינדיאנית המסורתית. מנהיגות זה להשפיע באופן שבו אנו עושים את הדברים. המסירות שלנו אל הדבר, האמונה שלנו בדרך והמקום המחוייב מתוך ראיית טובתו של כל המעגל. נתינת שירות מכל הלב מביאה גם לי ריפוי!... "סבא רבא שלי היה אדם אמיץ , מנהיג ומקור השראה גם בימים הקשים של השבט. אי אפשר להיות מקור השראה לאנשים במשבר כשאתה קם כל בוקר אומלל ומדוכא.. הצלחה חיצונית מחייבת עבודה פנימית , מחייבת ניקיון פנימי, וראיית המעגל שבשמו אני כאן מנקודת מבט גבוהה יותר ונאורה יותר כמו העייט שרואה את כל התמונה ממעופו. "כל בוקר אני שותה קפה עם סבא, ואח"כ... כל היום כבר נראה יותר קל...

אשת הנץ האמיצה את התה של הצהרים אני כבר שותה עם אשת הנץ האמיצה שעוזרת לי להילחם על הגינות ואמת, אומרת קובול ומצביעה על התמונה. אני מאוד סקרנית, ניגשת אל הציור הענקי של נערה אינדיאנית רכובה על סוס ואחריה, 6 סוסים קשורים בשיירה. קובול ממשיכה, "זמן רב לפני שהלבנים הגיעו פיתחו אבות אבותי תפיסת מלחמה המבוססת על הפגנת אומץ ולא על הרג האויב. היה זה הרבה יותר מכובד ואמיץ לגעת באויב חי מאשר להרוג אותו, הייתה זו הפגנת כוח לגנוב סוס מהשבט השכן כדי להוכיח על הצהרת נוכחות. הצהרת נוכחות זו שמרה על סטטוס קוו ומנעה מלחמה ואבידות מיותרות לשני הצדדים. גישה זו נדחקה עם בואו של האדם הלבן שהביא עימו נשק ומושגי מלחמה טוטליים" בתמונה מצויירת עין הנץ, אישה צעירה שבקשה להצטרף אל הגברים ולגנוב מהשבט השכן סוסים. הבחורים הצעירים לא הסכימו לקחת אותה והיא יצאה לבדה אל מעבר להרים וחזרה למחנה עם ...6 סוסים!... זאת אישה אמיצה!!!! האומץ הוא ללכת אל הבלתי ידוע עם כל הפחדים. האומץ זה לחיות עם הלב לא עם ההיגיון . הראש תמיד יחשב חישובים מה כדאי, אבל הלב יודע לאן אנחנו צריכים להגיע, ומה השירות שלך כאן במעגל חיים זה.

ואז שאלתי את מה שהכי העסיק אותי:"ב- 15 שנים של מאבק נחוש מה החלק הכי קשה ? . קובול שותקת לרגע מתכנסת בעצמה ומספרת על השלב שבו אנשי הממשל הסיטו את בני שבטה האינדיאנים נגדה. הם איימו שבגלל המשפט יהיו קיצוצים בקצבאות הסעד עבורם. חלק מאנשי שבטה ומשבטים אחרים לא יכלו לדעת בשם איזה אדמות היא נלחמת ולמען מי היא נלחמת ודרשו ממנה להפסיק את ההליכים המשפטיים נגד הממשל. זה היה החלק שבו היא כמעט נשברה. על האישה המדהימה הזאת עוד יכולתי לכתוב המון. המפגש היה מרגש. בסופו, כשנפרדנו, קבלתי ממנה מתנה סימלית  מוקסינים... כי את האמת צריך להצעיד, לפעמים השביל לא קל. סוף דבר: ב 2010 הושג הסדר פשרה סך 3.4 מיליארד דולר כולל השבת האדמות לשבטים, זהו הסדר הפשרה הגדול ביותר אי פעם בתביעה ייצוגית נגד הממשלה הפדרלית בארה'ב. במסגרת ההסדר הוקמה גם קרן מלגות ממשלתיות לתמיכה בסטודנטים אמריקאים ילידים שנקראת על שמה. בת 71 במותה.